אני רצה…
רצה, רצה, רצה, רצה (כמו הארנבת 😉)–10 ק”מ, 21 ק”מ, מרוצי שליחים… ואז גיל 50… וקצת כאבי גב. עדיין רצה—קצת מתיחות—עדיין כואב ואז י-ו-ג-ה… ככה גיליתי את היוגה—משכך כאבים…

ואז לאט לאט בשבסנה, התחלתי להבין שהיוגה גם משככת כאבי מח, לב ונשמה. פתאום כשיש רגע לנשום יש רגע לחשוב–למה אני בכלל רצה כל הזמן? האם אני רצה לקראת משהו? בורחת ממשהו?  

שמי לורה, בת 53, רעייה, אם לחמישה, קרייריסטית, מורה ליוגה ועכשיו…”שליחת ציבור” של יוגה סינגוגה—יוזמה ירושלמית בונה-קהילה שנולדה בקורונה.

האמת, שהיא נולדה בראש שלי עוד לפני שנתיים כשהייתי אחרי תפילה לא מרוממת נפש בעליל בראש השנה. יצאתי מבית הכנסת בתת-התלהבות ותהיתי מה יעשה לי את זה בחגי תשרי? התשובה היתה ברורה—בניין עם קירות זכוכית באמצע יער או בלב המדבר, תרגילי יוגה מדיטטיבים ומוזיקה מרוממת.
והפלא ופלא הגיע הקורונה… ואין בית כנסת (!) אז מה יש?  משפחה חמה, תפילה ביתית והרבה יוגה. מאז הסגר הראשון, עת קורקעתי לסלון, אני מעבירה שיעורים יומיומיים בזום.

בין סגר אחד למשנהו קיבלתי טלפון מחברה שרצתה לדבר “על מזרון יוגה) “תחליף הקורונה ל”על כוס קפה”( על אירוע קהילתי שבועי שמביא יחד אנשים המחפשים שעה של התבוננות פנימית ומחשבה שנובעות בעיקר מתנועת הגוף.

ב-י-נ-ג-ו, התחלנו!

מדי שבוע אנחנו מקיימות אירוע פתוח לכולם.ן במקום יפה ומגניב בירושלים—עדיף בחוץ ובינתיים המזג אוויר שיתף איתנו פעולה.

לסינגוגה אין נופח דתי למעט העובדה שה “מניין” הוא שילוב של זמן, מקום וקהל ואנחנו בונות על מספר זרימות קבועות (ברכות שמש וmoves שבועיים שאנחנו משתפים לפני השיעור באינסטגרם #yogasynagogueah).